שמות פרק יז'

מאת: נורית גאל-דור

פש(ו)ט הפרק:
עם ישראל הגיע לרפידים – תחנתו האחרונה בדרכו ממצרים להר סיני. ברפידים לא היו מעיינות כדי להצטייד במים להמשך הדרך והעם נפל באמונתו ובביטחונו בד' שיספק להם מים. על כן אמר משה לעם "מה תריבון עמדי מה תנסון את ד'" – לנסות את ד' פירושו להסתפק ביכולתו של ד' לתת מים לעם בארץ ציה (רש"י).

לאחר שהעם צמא למים משה נדרש להרוות את צימאונו על ידי הכאת סלע בחורב שהיה מרוחק מרפידים. כך רצה ד' לרומם את העם להבין שבעם ישראל אפילו המים באים ממקום

התורה – מחורב. כל החיים יונקים את כוחם ממקור התורה והאמונה ואילו היו מאמינים בד' לא היו מגיעים כלל לצמא (עיין בהרחבה בחוברת עד בא השמש, נ' גאל-דור).

נפילת העם פתחה את הפתח לעמלק לבוא להילחם בישראל. חוץ מן המלחמה הממשית בשדה הקרב המערכה התנהלה גם במישור הרוחני על ידי משה אהרן וחור על ראש הגבעה.

ההתמודדות עם הרוע המוחלט, עם עמלק, שִכללה את קומתה הרוחנית של האומה ולאחריה כבר היו מוכשרים לקבל את התורה. משה מקבל ציווי מיוחד לכתוב בתורה לזיכרון את אשר עשה עמלק לישראל. זכירת הרוע ושנאתו בונה בנפש מוטיבציה לייסד אלטרנטיבה לאומית שלמה של הופעת הטוב האלוקי המוחלט שתביא למחיית עמלק ולהופעת כסאו השלם של ד' בעולם.

מעמיקים מבט:
מדוע משה דוחה את המלחמה בעמלק למחר – "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה"?

עמלק הוא כל כולו התגלות ה'עכשוויזם' – "אכל ושתה כי מחר נמות" – לשיטתו אין מגמת קודש ביסוד החיים, ולכן החיים אינם צועדים לקראת עתיד טוב ומתוקן. לפיכך המלחמה בו מחר היא מאוד עקרונית. המדרש אומר: "מה ראתה אסתר לומר 'ומחר אעשה כדבר המלך'. אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול מחר" (ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנו). המלחמה מחר ולא היום מלמדת שהמלחמה בעמלק איננה על הקיום, על צרכי ההווה.

מלחמה זו איננה מלחמה קיומית של שקט וביטחון אלא מלחמה אידאולוגית היונקת את כוחה מצפיית העתיד – עולם שבו הרשעה תכלה כעשן ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. אם נלחמים בעמלק מתוך מניעים 'עכשוויסטיים' אי אפשר להביסו. רק מתוך תודעה אמונית רחבה ושאיפת קודש להופעת כסאו השלם של ד' בעולם ניתן להכריע את עמלק.